קבוצת עמק הירדן – ראיון עם בני סהר ומיכל סביון
כתבה: ספיר לייב

המכנה המשותף בין כלל הפועלים בעמותת אביב לניצולי השואה הוא שהעמותה היא חלק אינטגראלי בחייהם וההתעסקות בעמותה לא נגמרת.
"העמותה נותנת לי יותר ממה שאני נותנת לאחר," אמרה לי מיכל סביון המתנדבת זה שלוש שנים בעמותה, "זהו אושר גדול והתרגשות גדולה, כל אחד שזוכה בתיק שלו זה כאילו אני זוכה.
שלוש שנים אני לא מוותרת על אף יום, זאת חוויה שלא תגמר!"
כששאלתי את בני סהר, מתנדב נוסף שהתחיל גם לפני שלוש שנים את התנדבותו מה היקף ההתנדבות שלו הוא מצא את עצמו נבוך :"זאת שאלה קשה, כי אין לי היקף אמיתי. על הנייר זה שעתיים שבועיות בשעות הבוקר ועוד כשלוש שעות שבועיות בצהריים במציאות אני לא יכול לספור כי אני מגויס לזה כל כולי".

השניים החלו את דרכם בהדרכה הראשונה שהעמותה עשתה לתנועה הקיבוצית, "היינו בפיילוט הראשון של העמותה וכל הפיילוט עובד עד היום, שמונים איש. אחת לשנה אנחנו נפגשים במסגרת התנועה הקיבוצית, מחלקת הרווחה בראשות יעל אייזנר. דורית ואביבה באות למפגש ומעדכנות אותנו בחידושים ואנו מדווחים להן על ההצלחות במהלך השנה ושואלים שאלות. זה חלק מהציפייה כי הן ממש אחיות לשיתוף" אומר בני.
כששאלתי את בני ומיכל מדוע הם מתנדבים דווקא עם ניצולי שואה השניים ענו לי שמכוון שהם דור שני לניצולים הנושא מדבר אליהם, מיכל הסבירה לי שבהתחלה היא לא הבינה מה גרם לה ללכת לקורס ההדרכה אבל ככול שהתעמקה הבינה שזה בעיקר בגלל שהוריה ניצולי שואה ומיצוי זכויות זה תחום שתמיד דיבר אליה, "זה בשבילי" סיכמה.
לדבריה, החלק הכי טוב של ההתנדבות מגיע שהניצול מקבל את המגיע לו. זכור לה במיוחד סיפורה של אישה ניצולת שואה שהייתה בת שנתיים בזמן השואה ואמה הגישה בלי לספר לה בקשה כפולה לשתיהן, אחת לבת ואחת לאם.
האם נפטרה בינתיים ומיכל יצרה קשר עם הבת והגישה את כל הניירת עבורה ואז הסתבר לראשונה שהאם שלחה לה את הטפסים ויש בקשה ולא רק זה- יש שם גם את סיפור השואה של הבת והיא סוף סוף קראה מה עבר עליה בשואה מכוון שהיא הייתה כאמור פעוטה בזמן השואה ואמה לא סיפרה לה דבר.
למרות הכל הבת הייתה מאוד סקפטית ואמרה כל הזמן למיכל שהיא לא חושבת שהבקשה תתקבל וזה בזבוז זמן אבל מיכל עודדה אותה שצריך לבדוק ולא צריך להתייאש ואכן בסופו של דבר הגיעה התשובה שהיא זכאית לקצבה הכי גבוהה שניתן לקבל והיא אף קיבלה רטרואקטיבית סכום של 40,000 ₪ .
בני סיפר לי סיפור נוסף :"אישה אחת ביקשה הכרה במעמדה בתור ניצולת שואה והיא חיכתה ולצערנו הלכה לעולמה . בעלה לא הרפה והמשיך לחכות להכרה עד שאחרי שנה וחצי אשתו הוכרה כניצולת שואה. שהוא סיפר לי את זה שמעתי בקולו שזה לא היה הכסף ששימח אותו אלא העובדה שסוף סוף הכירו בסבל הגדול שעבר עליה כל חייה, ממש ירדה לו אבן מהלב שסוף סוף האמינו למה שאמרה כל ימי חייה." אמר בני.

השניים מתנדבים יחד עם נורית דגאי ועילית יוגב במסגרת "עמותת המייסדים", שנותנת להם הרגשת שייכות בית שממנו הם יוצאים ואליו הם שבים. ארבעתם ביחד חולשים על אזור הצפון. עיקר פעילותם בקיבוצים בהם הם מתגוררים ובנקודת הייעוץ שהוקמה במרכז יום לקשיש עמק הירדן. במידה והניצולים לא יכולים להגיע לעמדת הייעוץ הם פשוט נוסעים למקום מגוריהם עם הניירת ומייעצים להם שם. "כל אדם זכאי באשר הוא זכאי, אמרה לי מיכל, "אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים לניצולים שלא יכולים לבוא אלינו, מדברים איתם או עם בני משפחותיהם במידה והם לא במצב לדבר איתנו והעבודה היא רבה"
ישנם ניצולים רבים שאינם מודעים לזכויותיהם, אינם יודעים מה מגיע להם ומה לא מגיע להם בעיקר בגלל שישנם מספר רב של גורמים שאחראים לטפל בהם, עמותת "אביב לניצולי השואה" מתעדכנת ועוקבת אחרי ההתפתחויות בזכויות ניצולי השואה ודואגת לעדכן את הניצולים בעזרת המתנדבים ובעזרת המדיה על ההתפתחויות החדשות.
אולם בלי המתנדבים, שהם לב ליבה של העמותה, קשה להגיע לכל ניצול וניצול.
העמותה והמתנדבים יודעים שהם נמצאים על זמן שאול, גיל ניצולי השואה עולה ולמעשה "אנחנו מגדירים את עצמנו כרצים במרתון , הזמן הולך ונגמר עבור הניצולים" ממחיש בני.
לכן יש חשיבות עצומה למצוא את הניצולים ולייעץ להם במהירות האפשרית.

"אחרי שלוש שנים פעילות יכולנו לסכם הצלחות שבסך משוער (שכן קשה לכמת) עומד על למעלה ממיליון שקל!"
העמותה מהווה עבורם גב עם יחס אישי וזריז: "כל הצוות שלנו מרגישים שאנחנו לא לבד ויש לנו אחים, אנחנו מרגישים שאנחנו שייכים לאביב לניצולי השואה ובכל מקום אנחנו מזכירים את העובדה הזאת לא רק בשביל לתת להם קרדיט אלא גם בגלל שאנחנו מרגישים קשר חזק איתם.
אביבה ודורית כמו אלוקים חיים עבורנו, תמיד ברוחב לב ובאהבה עד קץ. דורית למשל מייעצת לנו בכל רגע נתון, בכל שעה ואם אנחנו צריכים לשלוח את הניצול לעו"ד – הם הכתובת שלנו.
עם אביבה אנחנו מדברים כל שבוע וזה משהו מיוחד איתה" אמר לי בני בהתרגשות, "אני כל הזמן מתרגש לדבר על "אביב" , זה בית ואנחנו לא מתכוונים לזנוח אותו!

"אביב לניצולי השואה זקוקים לתמיכה ולכן כל פעם שיש אנשים שרוצים להודות לנו על העזרה אנחנו מפנים לעמותה שצריכה את התמיכה הזו, העמותה לא דורשת מהניצולים שום תמורה ולכן זה ברור לנו לאיפה אנחנו צריכים להחזיר כי רק בזכותם אנחנו מצליחים להעניק לאנשים האלו את המגיע להם על פי זכות."
"אנחנו רואים את העבודה הזאת בתור עבודת קודש." מסכמים השניים את פעילותם, ולי לא נותר אלא רק להסכים.