בישראל חיים כיום כ-200,000 זקנים ניצולי שואה ,כשליש מהניצולים חיים בעוני.
עשרות אלפי ניצולי שואה החיים במדינת ישראל עדיין אינם ממצים את המגיע להם על פי חוק ועל פי התוכניות הקיימות, מאחר ואינם מודעים לזכויותיהם מהאוצר, מגרמניה, מועידת התביעות, מהקרן לרווחת נפגעי השואה וכן מגופים נוספים.
גם אנשי המקצוע והמתנדבים הבאים במגע עם ניצולי השואה אינם מודעים לזכויותיהם הבסיסיות של ניצולי השואה ואינם יכולים להדריך את הקשישים בסבך הביורוקרטיה. הגורמים המשלמים את הרנטות וההטבות מכירים רק את הנעשה בתחומם ואינם יכולים לספק לניצולי השואה תמונה כוללת של זכויותיהם.
מתוך דו"ח דורנר (פורסם ביוני 2008)
"חומר הראיות העלה כי ניצולי השואה השתתפו בבניין המדינה. המדינה, באמצעות ממשלותיה, קיפחה את הניצולים, אשר נותרו מאחור, בגלל הפגעים הפיזיים והנפשיים שגרמו להם רדיפות הנאצים. בהסכם השילומים, המדינה ויתרה בשמם על הפיצויים האישיים שמגיעים להם מגרמניה. המדינה התחייבה לפצות בעצמה את הניצולים אבל כאשר נדרשה לקיים התחייבות זו קפצה את ידה. דרך התנהלות המדינה כלפי הניצולים – אלה ששרדו – גישה של העדפת טובת הכלל ולא טובת הניצולים. גישה זו היתה מוטעית ולא ראויה. ניתן משקל כבד לחובתה המוסרית של המדינה כלפי שרידי השואה".
אחת ממסקנותיה המרכזיות של הועדה היה כי תפקידה ראשון של הלשכה לשיקום נכים (אשר היום נקראת הרשות לזכויות ניצולי השואה) הוא להגיע אל הניצולים לדאוג למיצוי זכויותיהם. הוועדה קבעה כי מומלץ להקים מרכז מידע שיפעל מתוך המסגרת המנהלית של השלכה לשיקום נכים ויפעל למיצוי הזכויות".
העמותה קמה ביולי 2007, בטרם התכנסות הועדה וזאת על מנת להפיץ את ידע הזכויות ולסתום "באצבע" את החור בסכר, המאיים להתמוטט ולהציף את כולנו במים עכורים שהצטברו כתוצאה מ-60 שנות הזנחה של ניצולי השואה.
